“שכבתי עם אמונה, וכשהתעוררתי גיליתי גופה בזרועותי; שתיתי ורקדתי כל הליל עם ספק, וגיליתי שהינה בתולה עם שחר.”
– אליסטר קראולי
הימים האחרונים היו טובים מאוד, ונראה שהמגמה נשמרת. שקלתי לכתוב רשומה בנושא אחר, אך החלטתי בסוף להתמיד עם הנושא שבחרתי מראש. בכיף.
מאז שפתחתי את הבלוג יצא לי לקרוא קצת בכמה בלוגים אחרים. נהניתי מאוד, וחשתי שקל לי להזדהות איתם – תחושה נעימה. מה שעוד ראיתי הוא שהרבה מאתנו מתמודדים עם בעיות דומות, וכשחשבתי על הסיבה לכך, נזכרתי במשפט הבא: “ספק הוא דבר שקל להחדיר, אך קשה מאוד לשרש”. קצת מזכיר מיקוש פזיר (ולא, זה לא קשור לשירות הצבאי שלי :)).
הרבה פעמים אני חש שהספק מקשה עלי להנות. אני מסוגל לקבל החלטות (מעולות לטעמי) גם בקיומם של ספקות גדולים, אך אז הרבה מהמשאבים שהיו אמורים ליהנות מחופשה נעימה מתעסקים בטיפול בכל מקרי הקצה שיכולים לקרות אם הספקות יהפכו למציאות. כן, לכולם יש ספקות; למרות זאת, נראה לי שאצלי הספקות מקבלים משקל גדול במיוחד, וצורת הטיפול בהם מחריפה את הבעיה.
עבור כל אפשרות שאנו שוקלים קיימים שלושה גורמים: יוצרים, תומכים ומעכבים. הגורם היוצר הוא זה המעלה את האפשרות למודע (המגיש). הגורמים התומכים הם אלו המעודדים לנצל את האפשרות, בעוד המעכבים גורסים שהרווח באפשרות הנתונה לא שווה את ההשקעה והסיכון. אני חש שהקושי הגדול שלי הוא היכולת לעבד את הכמות העצומה של הגורמים המעורבים; קל לי מאוד לראות בכל סיטואציה המון אפשרויות סיום שונות, ולתת תרחיש הגיוני (גם אם לא סביר) שיוביל לכל סיום כזה. במילים אחרות, כאשר אני מדבר עם מישהי בפעם הראשונה למשל, אני רואה אפשרויות שנעות על כל הטווח בין חתונה לבין זה שארצח אותה. לכל אחת מהאפשרויות האלו אני מסוגל לבנות סיפור שיהפוך את ההאפשרות להגיונית (שוב – לא בהכרח לסבירה). לדעתי, אני מבין די טוב את הסבירות של כל אחת מהאפשרויות – כולן אפשריות אך כשמגיע הזמן לקבל החלטה, או אפילו סתם לחשוב על העתיד, הניתוחים שלי די מדויקים, כלומר בסה”כ – למרות שאני שוקל את האפשרויות הלא סבירות, אני מודע ומבין שהן לא סבירות.
אז איפה בעצם הבעיה? כמות האפשרויות והמידע היא כה גדולה, שהחיים שלי מלאים בספקות. מבחינת “תפקוד” (וכבר כתבתי על זה בנושא אחר), התפקוד החיצוני מעולה – ההחלטות שאני מקבל מעולות ובד”כ מביאות לתוצאות הטובות ביותר שהיו אפשריות עבור הנושא הספציפי. מבחינת הנאה – האנרגיה שמושקעת גם בהחלטה וגם בניטור שלה אח”כ היא ענקית. כל מחשבה עוברת עוד ועוד איטרציות, מתמקדת, משנה צורה, מחלחלת לכל רגע פנוי. זה מביא לתוצאות חיצוניות טובות – המחשבות מעובדות ברמה גבוהה. זה אומר שאם חבר צריך עזרה, אם יש בעיה כלשהי במשפחה או בעבודה, או אפילו כשרע לי – הפתרון שאמצא יהיה מעולה ומשויף. זה גם אומר שכשהמצב טוב – כל אותה אנרגיה הולכת לבדיקת כל האפשרויות השליליות, וזה לא בהכרח מקל.
כאן נכנס הספק לעניין: כאשר אפשרות כלשהי נראית לנו לא אפשרית (ולרוב האנשים אין את היכולת לראות יותר מדי לעומק), אנחנו מתעלמים ממנה. אבל מה לעשות כשגם אפשרויות מאוד מסוכנות נראות רלוונטיות? פתאום צריך להסתכל על התוחלת בתור מדד לקבלת החלטות; מעבר לכך, גם אחרי שמקבלים את ההחלטה, כדאי לעשות את מה שניתן בכדי למזער את הסיכוי לאפשרויות מסוכנות מדי. הספק הקל שבקלים מפעיל מיד את כל מנגנוני הניתוח והבקרה, וזה יכול מאוד להקשות. מישהו דיבר על איבוד שליטה? 🙂
אז זהו – התחלתי את הרשומה עם כוונה להיות ברור יותר ולדבר על זה שנראה לי שחלק גדול מהקושי המשותף לי ולחלק מכם הוא העובדה שאנו מטילים ספק בכ”כ הרבה אפשרויות – כל אפשרות מלווה בהרים של ספקות (האם אני מקבל החלטה שטובה לטווח ארוך? האם אני שלם עם עצמי? האם אני משקף את סולם הערכים שאני מעוניין לשקף?). מהבלוגים של חלק מכם קיבלתי את הרושם שגם אתם שותפים לזה. אבל בינינו, גם אם לא – זה אני.
דבר אחרון: אני חושב שמי שמכיר אותי דווקא יודע שאני אדם אופטימי מאוד וחייכן (אפילו בזמנים מורכבים במיוחד). עדיין – הכתיבה תמיד מוציאה את התהיות הקשות יותר.
אז זהו, רשומה יותר מעורפלת ופחות מלוטשת אבל מקווה שעדיין תהנו לקרוא אותה. כרגיל – אשמח לתגובות וחוות דעת. איך הדברים עובדים אצלכם? כמה מזה קשור באופי שלנו בניגוד לאחרים וכמה מזה הוא הטבע האנושי?
הרבה בריאות ואושר לכולנו,
יאיר 🙂
נ.ב. מעניין האם כדאי להמשיך לתרגם לאנגלית. אולי בהמשך.
]]>
Leave a Reply