בטחון אישי

(אפשר להעביר)

העם דורש בטחון אישי

כבר בשלבים הראשונים של החברה האנושית, התחלנו לדאוג לבטחון אישי. אלוהים נותן למשה את לוחות הברית, המכילים דברות אשר קובעות גבולות ברורים לאינטראקציות פוגעניות. הדברות העוסקות בתחום שבין אדם לחברו נוגעות לשלמות החברה, ולבטחון האישי שמרגיש כל אחד בה. “לא תרצח” נוגע לבטחון הפיזי של כל אחד מאתנו. “לא תנאף” נוגע לבטחון הנפשי שלנו. הדברות הנ”ל נוגעות בבטחון האישי, בקשרים האישיים בין אנשים, ולא בתקשורת וביחסים בין אומות וחברות.

בחיים היומיומיים שלנו, גבולות הבטחון האישיים נקבעים ע”י החוק – אלו פעולות כלפי האחר נחשבות לפוגעות בבטחון האישי בצורה עמוקה, ומה העונש עליהן. החוק מגדיר את הגבולות, והמשטרה אוכפת אותם. כשהחוק הגיוני וסביר, והמשטרה אוכפת אותו כראוי, האדם הפרטי מרגיש בטוח לחיות את חייו היומיומיים – לבחור היכן יגור, מה ילמד, ומאיזה דרך יחזור הביתה בשעה מאוחרת. כשאחד הגורמים – חוק ברור או אכיפה נחושה – חסר, תחושת הבטחון האישי נפגעת אנושות.

סיפור

שבת בבוקר, סוכות. פותח את המייל ורואה הודעה מחברה: “איבדתי את הטלפון הנייד שלי”. היא בחופשה בארץ, ומבאס לאבד טלפון ששווה כמה אלפי שקלים, עם כל מספרי הטלפון והמון תמונות של המשפחה. אנחנו מדברים קצת, והיא אומרת שהטלפון כנראה נגנב – היא נסעה במונית ולא מצאה אותו כשירדה; כשהתחילה להתקשר (אחרי כמה דקות) הטלפון כובה. בשלב הזה היא כבר חוסמת את הקו לגלישה, שיחות יוצאות וסמסים.

יום ראשון. אחרי בדיקה קצרה באינטרנט, אני מגלה שאפשר למקם את הטלפון גם לאחר שאבד או נגנב בעזרת אפליקציה שכבר מותקנת על הנייד שלה. הטלפון כנראה כבוי, אז זה לא ממש מצליח. נראה שנגמר הסיפור.

יום שני. באחת עשרה וחצי בבוקר מגיעה הודעה מהתוכנה – המכשיר אותר, ונמצא בבת ים. מעולה! עכשיו רק נשאר לאסוף אותו, אבל איך? היא מתקשרת למשטרה. אומרים לה שתחנת בת-ים תשלח ניידת לבית המדובר, אך לפני כן היא צריכה להגיש תלונה במשטרה. אנחנו גרים בצפון, והיא נוסעת באותו הרגע, להגיש תלונה במשטרת כרמיאל (למי שגר בצפון, כל נסיעה כזו היא טרטור). התחנה בכרמיאל מדברת עם זו בבת-ים, ואומרים לה שבקרוב יתקשרו אליה בחזרה, כאשר הניידת במקום. באותו היום, אנחנו ממשיכים לקבל עוד שתי קריאות מה-GPS, במשך שלוש השעות הבאות. המכשיר עדיין באותו בית פרטי בבת-ים.

אחרי כמה שעות ללא קשר, היא מתקשרת לתחנת בת-ים. בתחנה אומרים לה ש”החלטנו לא לשלוח ניידת”. מה הסיבה? “את זה תצטרכי לבדוק בתחנה בכרמיאל”. למה? אף אחד לא מסביר. יום שני, חג, כבר ערב, והיא מחליטה לבדוק את זה מחר בבוקר, בדרך לעבודה.

יום שלישי. תחנת כרמיאל מסבירה שהתיק כבר הועבר למחוז תל-אביב יפו. אין הסבר לשאלה מדוע לא נשלחה ניידת בבת-ים. החוקר כרגע לא נמצא בתחנה, לכן צריך להתקשר אליו ביום רביעי. ביום שלישי בערב מגיע איכון נוסף של המכשיר, הפעם בתל-אביב.

יום רביעי. החוקר בתחנת תל-אביב יפו עסוק ולא יכול לענות.

יום חמישי. מתקבל איכון GPS נוסף (ואחרון בינתיים) המצביע על אותה הכתובת בבת-ים. הסתכלות בגוגל מראה שזה בית עם שלוש קומות כנראה. כאן גר הגנב.

כאן נעצר כרגע הסיפור, ומאז אין התקדמויות. נגזר עליה לראות את הטלפון שלה מטייל לנצח ברחבי מדינת ישראל, לדעת את מיקומו אך לא לקבל אותו בחזרה, עד שהגנב יחליט שחשקה נפשו בטלפון חדש ויגנוב מכשיר אחר.

סיכום ביניים

כמו שאמרה אותה החברה, “איבדתי את האמון במשטרת ישראל”. מעבר לטלפון שנגנב ועולה אולי שליש משכורת שלה, היא בעיקר מרגישה שאין למי לפנות. בפעם הבאה שתתקל בפגיעה בבטחון האישי שלה, כנראה שכבר לא תפנה למשטרה – וזה הדבר המסוכן ביותר.

לפני כמה שנים כתב שי גולדן טור מאלף על האלימות בישראל, והיחס הנונשלנטי שלנו אליה (כאן). כדי שנוכל להתקדם, כל אחד מאיתנו צריך להרגיש שהמדינה מספקת לו בטחון אישי. הבעיה אינה בהכרח במשטרה – אולי נחוצים עוד תקציבים, אולי דרושה הכשרה נוספת לשוטרים,  אולי דרושים יותר שוטרים או חוק קשוח יותר, ואולי הפתרון הוא אחר. לטובת המדינה ולטובת כולנו, אני מקווה שהממשלה הבאה תשים בראש מעייניה, ביחד עם הבטחון הלאומי, גם את הבטחון האישי, ואת החינוך.

וקטנה לסיום

ואלברט איינשטיין אמר: “העולם נמצא בסכנה גדולה יותר מאלו שמקבלים או מעודדים רוע, מאשר מאלו שמבצעים אותו”.

]]>