להרים את הראש

אני נשבע – בחיי ובאהבתי אותם – כי לעולם לא אחיה למען אדם אחר, ולא אבקש מאדם אחר שיחיה למעני.

– ג’ון גאלט, מרד הנפילים

דודה חכמה אמרה לי פעם שאיין ראנד היא סופרת בעלת רעיונות רדודים, שצובעת את העולם בשחור ולבן. אני מסכים איתה חלקית – ראנד לא מתעסקת בהרבה מהמקרים הלא פשוטים, ובוחרת בעיקר במקרים הקלים לדוגמאות. כתוצאה מכך, קל לחשוב שהעקרון המרכזי של “אני חי למעני” לא אפשרי בחיים האמיתיים – עם משפחה, ילדים וחברים.

אפשר. מה שמונע מרבים לנוע קדימה ולשבור את המעגל ההרסני שהם בו הוא ערבוב בין תירוצים, חוסר יכולת לדמיין עתיד טוב יותר, והרבה חוסר הבנה של תהליכים וקבועי זמן.

רובנו יודעים לתרץ כל חוסר עשיה וסטטוס קוו, ובחברה המערבית תירוץ לא נחשב יותר למלה גסה. מה שמפליא הוא שגם אנשים חזקים יותר, שלא יעשו דבר כזה בעבודה או כלפי ילדיהם, ימצאו סיבות להזניח את עצמם. כך נוצר מצב שבו אנחנו ממסמסים כל הזדמנות משמעותית לנקודת מפנה; אנחנו מוכנים לספוג חוסר יציבות בדברים הפחות משמעותיים בחיינו, אבל לא במקומות המרכזיים ביותר. למשל:

לא מגיע לי. זה תירוץ שנפוץ יותר אצל נשים, והרבה פעמים נמצא באזור התת-מודע. אצל גברים קל לנטרל אותו.אצל נשים, חשוב לתת דוגמאות; הרבה נשים לא מצליחות להרגיש שמגיע להן עד שהן לא שומעות חיזוק מהסביבה – נשים אחרות ש”הגיע להן” שיהיה להן טוב ושהצליחו להשיג את זה.

אני לא יכול לעשות לה/להם את זה. זה טיעון שנפוץ במיוחד כשמעורבים ילדים, או מישהו שחולה במחלה קשה. קל לנו לקחת על עצמנו את הסבל והקושי של מישהו אחר, במיוחד כשזה עוזר לנו לשמור על הסטטוס קוו. קל לנו לחשוב ששינוי או פרידה יקשו על בת הזוג או והילדים. עד היום, כל חברה שבכתה כשנפרדנו שמחה – במבט לאחור כמובן, אבל גם אם זה לא היה המצב – אל לאדם בוגר אחד להקריב את השמחה שלו למען אדם אחר, ואדם שמבקש את זה מזולתו הוא כבר לא חבר ושותף, אלא אויב.

בקשר לילדים, הדרך המרכזית של בני אדם ללמוד, וזה נכון אצל ילדים במיוחד, היא על ידי ניסיון. הדרך היחידה לאפשר לילדים להיות מאושרים בעצמם היא בהיותנו מאושרים. ההורים שלי התגרשו כשהייתי בגיל 13, אבל לא שברו את הכלים; מה שמשפיע הוא ככל הנראה לא האם ההורים נמצאים ביחד, אלא איך הם ביחד; ההורים שלי לא הראו לי מודל טוב לזוגיות, ולכן לא הצלחתי עדיין לעשות לי כזה (ותודה לבת הזוג שלי שלא השתגעה עדיין).

אם כבר הבנתם שמה שיש לא עובד, אתם לא עוזרים לילדים – אתם רק מבטיחים שהם יתנהגו כמו ההורים שלהם, וזה הרי לא הצליח.

אין מה לעשות. זו ההרגשה כשנמצאים במקום רע בחיים, אחרי שניסית וניסית וכלום לא עובד. לא סתם אמר צ’רצ’יל שהצלחה היא היכולת לעבור מכשלון אחד לאחר, בלי לאבד התלהבות. עד כאן התירוצים.

החלק השני מורכב מחוסר היכולת לדמיין עתיד טוב יותר. הוא דומה לתירוץ האחרון (“אין מה לעשות”), אבל בעוד התירוץ אומר שאין דרך לצאת מהמצב הנוכחי, חוסר היכולת לדמיין עתיד טוב יותר מרפה את הידיים ואומרת שאין אפילו סיבה להתאמץ, וזו כמובן הרבה יותר קטלנית למאמצים; קשה להתאמץ כשלא מבינים מדוע.

החלק השלישי, והמעניין ביותר לטעמי, הוא קבועי הזמן. כשאנו עומדים מול החלטה גדולה או קשה, נראה לנו הרבה פעמים שאנו עומדים מול מסכת ייסורים ואתגר שאין כדוגמתו, אבל האמת היא בד”כ שונה מאוד:

מלחמת ששת הימים נמשכה (באופן לא מפתיע) שישה ימים. מלחמת יום כיפור – כמעט אסון – נמשכה פחות משלושה שבועות. רוב העליות והירידות המשמעותיות בבורסה מתבצעים בכמה שבועות בכל עשור, ולא בתקופה ארוכה של עליות או ירידות קטנות (ולכן נטען שכדי לתפוס את הרגע הנכון לעליות צריך להיות בפנים הרבה זמן). רק הריון לוקח תשעה חודשים 🙂

הרבה פעמים, כשאנו נמצאים בפרשת דרכים, נראה לנו שהדרך לנקודה הבאה ארוכה ומלאה ביסורים, ועדיף להסתובב ולחזור על עקבותינו, אך האמת היא שהטבע שואף לשיווי משקל, ולכן את רוב חיינו אנו מבלים בנקודות שיווי משקל. המעבר בין שתי נקודות כאלו נראה קשה וארוך, אבל ברוב המקרים הוא יהיה קצר. כשמבינים שצריך לעבור רק כמה שבועות קשים כדי להגיע לארץ חדשה, המסע נראה בד”כ פחות מאיים.

לכן – כשקשה, ונראה שהפתרון היחיד הוא להתבוסס בביצה שאנו נמצאים בה, חשוב להרים את הראש, ולזכור: לעולם לא אחיה למען אדם אחר, ולא אבקש מאדם אחר שיחיה למעני.

זו הדרך היחידה לחיות עבור מי שרוצה לחיות ולשמוח.

שנה טובה,

יאיר 🙂

]]>