ראלף אופנהוס: “כלל לא הבנת: זה מעולם לא נגע לרכוש. זה נוגע לכח – ליכולתך לשלוט בחייך, בגורלך.” פיקארד: “הסוג הזה של שליטה הוא אשליה.”
אחרי תקופה קשה, הגיעה ההזדמנות לנסות לכתוב כשטוב לי. אשתדל, כרגיל, לתת משהו מעבר לתחושה הפרטית שלי, ולספר על התהליך.
ציינתי כבר כמה פעמים שעברה עלי תקופה קשה, אבל לא שלילית. בעצם, גם ברגעים הקשים יותר בתקופה האחרונה חשתי מלא בהרבה אופטימיות מיידית (זו שאומרת שהדברים משתפרים, לא שישתפרו בעתיד כלשהו).
טוב, ניסיתי להתחמק מעוד פרטים, אך כנראה שזה לא מצליח. מה קרה וקורה? לפני חודשיים וקצת, באה אלי החברה שלי דאז ואמרה שהיא רוצה לקחת הפסקה; שהיא מאוד אוהבת אותי, אך שעלי להחליט האם אני מעוניין להמשיך במערכת היחסים שלנו (ולתקן את הבעיות שקיימות) או לחלופין להיפרד. זה היה אחרי כמה פעמים שניסיתי אני להיפרד ממנה, ללא הצלחה (למי שחושב שזה מצחיק/פתטי/לא סביר – שיכתוב לי בפרטי ונדון בזה; או שפשוט ישאיר הודעה :). אם יהיה מספיק ביקוש – אכתוב גם על זה :)). מה שבטוח – למדתי מהסיטואציות האלו המון על עקב אכילס שלי.
כמו שכבר קראתם ברשומה אחרת, התגובה המיידית שלי היתה צריכה להיות “לא, מה פתאום, אנחנו יכולים לגרום לזה לעבוד”, אבל ידע מוקדם תמיד עוזר לנטרל סכנות כאלו. סיכמנו לקחת הפסקה של חודש וקצת, ואז להחליט. החודש הזה היה מלווה בהרבה רגשות – אני אדם מאוד סנטימנטלי וכל דבר כמובן הזכיר לי אותה (ומיד גרם להיזכר בדברים הרבים הטובים שהיו לנו), אבל לי אין את הנטייה לצבוע את העבר בורוד, ולכן המשכתי לחוש שאני עושה את הדבר הנכון, ושהתקופה היא תקופה של ניקוי והבנה. בסוף התקופה, דיברנו ואמרתי שאני רוצה להיפרד. הפעם, בניגוד לפעמים הקודמות, זה עבר בלי התנגדות. עצוב להיפרד ממישהי שאיתך הרבה זמן (במקרה שלנו, יותר משלוש שנים), אבל עצב לא אומר בסיטואציה שההחלטה אינה נכונה, אלא רק שהקשר היה משמעותי.
זהו. בתקופה שעברה מאז – גם חלק מתקופת ההפסקה, וגם החודש (פחות או יותר) שאני רשמית רווק בו שוב – מצב הרוח שלי השתפר מאוד, מסיבה אחת פשוטה: אני שוב חש שאני מכוון את חיי. חשוב להבהיר: אין בי מרמור כלפי האקסית – אני באמת מאמין שהיא עשתה את כל מה שיכלה כדי לגרום לי להרגיש טוב בזוגיות.
בעבר, תמיד הרגשתי שהחיים שלי מתקדמים בכיוון טוב – לא בהכרח שאני מגיע לאן שתכננתי או חשבתי, אלא שהתוצאה תמיד מספקת, אופטימית ומעודדת, ושאני מגיע אליה דרך התנהגות שעומדת בקנה אחד עם עולם הערכים שלי. בשלוש השנים האחרונות הרגשתי איך, לאט לאט, נשחקת היכולת שלי לעשות את מה שאני יודע שנכון, ושכתוצאה מזה אני מאבד אט אט את האמונה ביכולת שלי לעשות שינוי מסיבי ולחזור לנתיב הנכון, הנתיב בו אני מתעורר כל יום בבוקר ויודע שהיום יהיה עוד יום טוב; הנתיב שהוביל אותי לברך את עצמי בכל חגיגת יום הולדת: “שהשנה הזו תהיה השנה הטובה ביותר עד היום – כמו כל שנה”.
ובכן, עם הרבה עבודה קשה על עצמי, הדברים שוב עובדים :). התחושה היא קצת כמו של טייס שמצליח להפעיל את המנועים, מושך את הסטיק ונוסק שוב, רגע לפני שהוא מגרד את האדמה. אז נכון, אני אופטימי מטבעי, והאמנתי כל הזמן שהדברים יפתרו, ועדיין – יש הבדל עצום בין אופטימיות מיידית (האמונה שפעולות שאנקוט יגרמו לתוצאות חיוביות ברורות) לבין אופטימיות כללית (אני חושב שהכל יהיה בסדר בעתיד כלשהו).
אז מה קרה בחודשיים האחרונים? קודם כל, מיד כשנכנסתי לתקופת ההפוגה, חשתי (וזה לא היה מפתיע כלל) שהמנגנונים שנשחקו מתאוששים בקצב מסחרר, ושהאמונה שלי ביכולת שלי לגרום לדברים לקרות מפעילה את הקסם שלה – הרגשה נפלאה. חזרתי לשחק כדורסל (ואפילו לנצח מדי פעם!) עם החבר’ה במושב; קודמתי בעבודה (אבל זה קורה כל הזמן :)); סיפרתי למשפחה על השנים הקשות שעברו עלי (לא קל בשבילם – טענתי שהיו צריכים לשים לב; כמובן שניצלתי את חגיגת יום ההולדת שלי כדי להעלות את הנושא); גיליתי כמה דברים חדשים לגבי מה טוב לי ומה לא טוב לי בזוגיות; ניצחתי בכמה משחקי פוקר; והתאמצתי יותר ופגשתי שוב כמה מהחברים הטובים שכ”כ התגעגעתי אליהם (גם אתם יכולתם לעשות יותר! אבל אני אוהב אתכם מאוד בכל מקרה).
הכל דברים קטנים, אה? סיפר לי פעם חבר על משפט שאומר שמספיקים שלושה דברים רעים שיקרו לאדם במשך יום אחד, כדי לגרום לו להתמוטט. עלי זה לא עובד, אבל לכיוון השני – כמה דברים קטנים נותנים מיד תחושה שהחיים עובדים שוב כמו שצריך (שזה אומר – נראים לכולם כמוטים בבוטות לטובתי :)). מה שבטוח למדתי הוא שדרך טובה לשפר את מצב הרוח לטווח ארוך היא לבנות הצלחות קטנות ומהן הצלחות גדולות יותר – ממש כמו שמלמדים ילד, או חונכים עובד חדש, וזו מסקנה בעלת השלכות מרחיקות לכת לעתיד (אל תשכחו – קל יותר להגיד מאשר לעשות).
אז זהו, מה נותר לומר? אופטימיות או לא, בחודש האחרון היו גם המון קשיים, ובעיקר תסכולים רגשיים (לא, זה לא קשור לקשר הקודם שלי). ועדיין, בכל התקופה הזו אני חש שמלווה אותי שוב ההרגשה שפעם היתה ברורה לחלוטין – שאני מנווט את חיי. אז נכון, אנחנו כנראה לא יכולים לשלוט בחיינו בלי להשקיע כמות אנרגיה לא פרופורציונלית, וגם אז לא תמיד. אך – התחושה שהמעשים שלנו משפיעים בצורה מהותית על התוצאה, ובמקרה שלי, התחושה שכאשר אני עושה את הדבר הנכון, שאר החלקים בפאזל מסתדרים (או אולי מסודרים) כמו שצריך, היא נפלאה. להרגיש אותה שוב נותן לי את ההרגשה שחזרתי הביתה.
או, בניסוח אחר*:
פורד: “אבל תגיד, איך ברחת מההגיוננון?” זאפוד: “פשוט, היה לי מזל!” ארתור: “איך קיבלת את הספינה הזו בחזרה?” זאפוד: “היה לי מזל.” פורד: “אבל איך מצאת אותנו?” זאפוד: “קיבלתי את המגבת שלך.”
עוד נקודה אחת חשובה (כדי שלפחות יראה שיש משהו עמוק ברשומה הזו): עכשיו כל מה שנותר לעשות הוא להבין טוב טוב את המצב ולשמור תמונה מדויקת שלו. כך, אם אי פעם אחזור להיות פחות שמח ממה שאני עכשיו, אוכל לדבג את הבעיה ולהבין מה קורה (כן, מי שמדבג מביניכם יודע שבד”כ קל יותר כשיש נקודה עובדת להשוות מולה :)).
רשומה זו נכתבה בזמן אופטימיות – מקווה שנהניתם 🙂 איזה כיף, שוב, לישון בלילה במצפון נקי.
כרגיל – בהצלחה לכולנו.
יאיר
* אפשר להנות מהמקור, כאן.
]]>
Leave a Reply