השבועיים האחרונים היו קשים במיוחד. אני רוצה לכתוב עליהם, אבל בתהליך מעורבים גם אנשים אחרים, ואני רוצה לתת להם את הזמן ולא להעלות עדיין רשימה בנושא. חיפשתי פתרון – אולי לכתוב עכשיו ולהעלות בעוד כמה ימים או שבועות? זה יעקר מבחינתי הרבה מהתהליך, שהרי כמה ימים יכול מאוד להיות שלא אהיה במקום בו אני עכשיו, ולא ארגיש צורך כה גדול לשייף ולהעלות דווקא את הרשימה הזו. אז, מה לעשות?
הפעם אנסה לחלוק את אחד הנושאים להם אני מקדיש הרבה מחשבה בתקופה האחרונה, ובמיוחד בקשיים האחרונים. אני חש שהנושא הזה נמצא במרכז רוב החוויות הרגשיות שלי לאורך השנים, ולא אתפלא אם חלקכם מכירים אותו מקרוב ותוהים איך להתמודד איתו. ובכן, בלי הקדמה נוספת: הניתוק הרגשי.
אני זוכר שיחות עם אחת החברות הקודמות שלי – בחורה מדהימה שמאוד שמחתי להיות איתה. הרבה פעמים הייתי אומר לה שהיא חשובה לי מאוד, אבל אם יגיע היום שבו אצטרך להרוג אותה – אעשה את מה שנדרש (לשמחתי לא קרה מצב שדרש את זה :)). הדוגמה אמנם קצת קיצונית, אבל היא מבטאת טוב את הניתוק בין העולם הרגשי לבין התפקוד המיידי. אותו הדבר נכון לגבי בכי – גם כשאני עצוב מאוד, תוך כדי הבכי, עדיין יש קול פנימי ברור מאוד שאומר: “אני מוכן לפעולה”. ברגע שצריך להתחיל לפעול, הבכי יזוז הצידה ויפנה את מקומו. הביטוי “יורים ובוכים” מתאר את אותו סוג של ניתוק.
חשוב לא לבלבל – הניתוק אינו גורם לרגש עצמו לקטון; מצב הרוח יכול להשתולל, אך התחושה העמוקה שאפשר להתנתק בכל רגע שמה דברים בפרופורציה*.
הניתוק הרגשי מהווה עבורי, כבר הרבה שנים, מקור לגאווה גדולה מצד אחד, ותסכול גדול מצד שני. התחושה שבכל רגע, לא משנה עד כמה קשה הסיטואציה, אני שולט בעצמי (גם אם לא בהכרח בחיי) מאוד מספקת ומרגיעה. מצד שני – הניתוק מקהה את הרגשות משני הצדדים – פחות עצוב כשעצוב, אבל גם פחות שמח כששמח. קשה להפיק מהסיטואציה את כל הערך הרגשי שלה כאשר הקול הקטן ברקע מזכיר שהכל בשליטה עדיין.
הניתוק הנ”ל הוא כפוי טובה למדי – באופן מתסכל למדי, יותר קל להפיק ממנו תוצרים בשביל אנשים אחרים מאשר בשבילי. זו תכונה עוצמתית כשהסיטואציה לא ברורה, החיים מסביבי במערבולת, וכולם מחכים שיצילו אותם; אבל כשהחיים רגועים, וכולם סביבי רוצים רק להנות מהרגע – פתאום אני לא מוצא את המקום שלי בסיטואציה. זו אחת הסיבות המרכזיות שאני מוצא את עצמי מתעסק – גם בבית, וגם בעבודה – בנושאים החשובים והדחופים יותר: שם, הניתוק, אי הפאניקה, והיכולת לחשוב בבהירות ולפעול בנחישות, כולן יתרונות עצומים.
אז, מה לעשות עכשיו? איך לשמר עד כמה שניתן את היתרונות ולבטל את החסרונות? אני לא יודע לגמרי עדיין, אבל ברור לי שהמצב הנוכחי דורש שינוי, ואני חש שהפתרון מתחיל להסתמן. על כך אולי אפרט באחת הרשימות הבאות.
זו היתה נגיעה בקצה הקרחון בנושא זה. אשמח לשמוע את דעתכם.
יאיר
* למי שמעוניין לקרוא קצת על פרופורציה, כדאי לקרוא כאן.
The last few weeks have been particularly hard. I want to write about them, but there are other people involved in the process as well, and I want to give them some time to digest before uploading an entry on it. A possible solution was to write now, and upload the entry in a few days, or weeks – but this would cancel much of the benefits of the process for me: in a few days I may be in a totally different place, and I will not feel the burning desire to polish and upload this specific entry. So, what to do? Today, I will try to share a topic that I’m giving a lot of thought to lately, especially with the recent difficulties. I feel this topic is at the center of most of my emotional experiences over the years, and will not be surprised if some of you know it well and wonder how to deal with it. So, without further ado: Emotional detachment. I remember talks with one of my ex-girlfriends – an amazing girl that I was happy to be with. Many times, I told her that she’s very important to me, but if the day would come that I will have to kill her – I will do what’s necessary (gladly I have not had to do it :)). This example is a bit extreme, but I feel it exemplifies the detachment between the emotional world and the immediate functioning very clearly. The same is true for crying – even when I’m very sad, during crying, there is still a clear inner voice, saying: “I am ready to act”. As soon as I will need to act, the crying would immediately make way for performing. The expression “Shooting and crying” (an Israeli expression about our soldiers, who do their job – shooting, while also being struck with grief at the situation) describes the same notion of detachment. Do not misunderstand – the detachment does not make the feeling itself lessen; I still have mood swings, but the fundamental feeling that it is possible to detach from them at any given moment puts things in proportion*. Emotional detachment is, for me, a source of great pride on the one head, and great frustration on the other, for many years. The knowledge that at any given moment, however hard or complex the situation, I am in control of myself (though not necessarily my life) is very gratifying and calming. On the other hand – this detachment dulls the feelings on both ends – less sad when it’s sad, but less happy when it’s happy. It’s hard to extract the entire emotional value from a situation when this little voice inside reminds you that all is under control. This detachment is actually pretty ingrateful – frustratingly enough, it’s easier to help others with it than to help myself. It is a powerful ability to have when the situation is unclear, life is spiraling around me, and people are waiting to be saved; but when life is calm and everyone around me simply want to enjoy themselves – I fail to find my place. This is one of the major reasons that I find myself handling – both at home and at work – the most urgent, most important issues: in these situations, the detachment, the ability not to panic, and the ability to think clearly and act determinately, are all huge advantages. So, what to do now? How to retain as much of the advantages as possible and eliminate the disadvantages? I am not sure yet, but it is clear to me that the current situation requires a change, and I feel the solution is beginning to emerge. I may write more on this in the upcoming entries. So, these were 60 seconds on Emotional detachment. I will be happy to hear your opinions. Yair * If you’re interested in reading a bit more about proportion, try here.]]>
Leave a Reply